היום יום

ציבוריהתוועדותבכלל, ובשבת אומוצאישבת[1] בפרט היא אחד מיסודות דרכם של החסידים ושל החסידות. היא פתח ושער למצווה היסודית שלאהבת ישראל.

ברוב המכריע שלהתוועדויות, הדוברים הראשיים דורשים מהמשתתפים לשפר את התנהגותם והנהגותיהם, לקבוע זמנים ללימוד החסידות ולשמור עליהם בקפדנות, ושהלימוד יהיה מכוון ללימוד ולקיום.

(הכלל והדרך להוכיח את הזולת מוסברים היטב במאמר "ואם רוח המושל"(קונטרס 30).[2] כל חסיד טוב יעשה אם ילמד אותו היטב ויקבל אותו עמוק אל לבו.)

אבל הוכחה זו בהתוועדותהוא רק בעניינים שלא יגרמו שום מבוכה. כך היה מימים ימימה: האחד הוכיח את רעהו מתוך אהבה וחיבה עמוקה.

Compiled and arranged by the Lubavitcher Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneerson, of righteous memory, in 5703 (1943) from the talks and letters of the sixth Chabad Rebbe, Rabbi Yosef Yitzchak Schneersohn, of righteous memory.

מוצאי שבת.

Sefer Hamaamarim Kuntreisim; Vol. 2, p. 358b.

מברכים ר"ח מ"ח [ראש חדש מרחשון]. אמירת כל התהילים בהשכמה. יום התועדות. הפטורה: כה אמר - ויאדיר. ההתוועדות - פארבריינגען - ברבים בכלל, ובשבת או במוצאי שבת בפרט, היא אחת היסודות בדרכי החסידים והחסידות, ופתח ומבוא למצוה היסודית דאהבת ישראל. רובא דרובא הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שיטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עתים ללמוד דא"ח [דברי אלקים חיים] ושישמרו הקביעות, ואשר הלמוד יהיה על מנת ללמוד ולקיים. - והנה כללות ענין ואופן התוכחה מבואר היטב בד"ה [בדיבור המתחיל] ואם רוח המושל [קונטרס למ"ד] אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש [מאנשי שלומינו] ללמדו היטב אדעתא דנפשיה - אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים וענינים שאין בהם משום הלבנת פנים ולא כלום, כמו שהי'[ה] מאז ומקדם, אשר איש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה.