Loading…
Loading…
המשמעות
ההלכה נמצאת בעמוד אחר. העמוד הזה עוסק במהות הדבר, ובסיבה שנשים ששומרות אותו נוטות, בשקט, לא להסכים לוותר עליו.
הדרישה שנותנת למקווה את אופיו היא שמימיו אינם יכולים להיות שאובים. אסור למלא אותו מברז או להעביר אליו מים בכלי. המים צריכים להגיע בעצמם — כלומר כאן, כמעט כמו בכל מקום, מי גשמים: נאספים מגג, זורמים לבור, ומחוברים לבריכה שאישה יורדת אליה.
בעברית קוראים לזה מים חיים. לא חיים כי משהו חי בהם, אלא כי הם הגיעו כדרך שמים מגיעים — ירדו, נאספו, ולא נגע בהם התהליך שהופך דבר לרכוש. המים בחדר ההוא הם המים היחידים בשבוע שלכם שאף אחד אינו הבעלים שלהם ואף אחד לא יצר אותם.
זו נקודה קטנה בפיזיקה עם צל ארוך מאוד. העולם בבראשית מתחיל על פני מים, לפני שמשהו מופרד או מקבל שם. טבילה במים שלא נשאבו היא חזרה לשם, לרגע ובכוונה: המצב שלפני, ואז יציאה ממנו שוב.
מקווה פירושו מקום התכנסות — מקום שבו מים נאספים. אותן שלוש אותיות נותנות את תקווה, והקשר אינו קישוט מודרני. הנביא ירמיהו קורא לה' מקוה ישראל, והמשנה בסוף יומא קוראת זאת בכוונה בשני אופנים: כשם שהמקווה מטהר את הטמאים, כך ה' מטהר את ישראל.
התקווה, בקריאה הזו, אינה אופטימיות לגבי העתיד. היא העובדה שמצב שבו נמצאים אינו קבוע — שיש דרך לצאת ממנו שבנויה בתוך העולם, והיא כוללת עמידה במים.
רוב המשמעות אינה בטבילה. היא בשבועיים שלפניה.
בערך חצי מכל חודש בעל ואישה אינם נוגעים זה בזה כלל. ואז כן. ואז, בעוד כשבועיים בערך, שוב לא. אף אחד לא בוחר את התאריכים. הגוף בוחר, ושני בני הזוג כפופים לכך באותה מידה. מה שנוצר מזה לאורך שנים הוא נישואין עם מבנה פנימי שאף אחד מהם לא יכול לוותר עליו בשבוע קשה ואף אחד מהם לא צריך לנהל עליו משא ומתן.
שני החצאים משפיעים זה על זה. מתברר שמרחק פיזי גורם לאנשים לדבר אחרת — אי אפשר ליישב ויכוח בכך שמושיטים יד, ולכן צריך באמת לסיים אותו. והחזרה היא חזרה, בכל חודש, ולא זמינות רצופה שמפסיקים לשים לב אליה. זוגות מתארים ששני החצאים עושים משהו לנישואין. את השני אנשים מזכירים ראשון, ואת הראשון הם אומרים שלא ציפו לו.
חשבי על מה שנכון לגבייך, פיזית, במשך כארבעים שניות באותו לילה. את במים חמימים בטמפרטורת הגוף. אין עלייך דבר. בלי טבעת, בלי שעון, בלי איפור, בלי לק, בלי עדשות, בלי בגדים, בלי טלפון בחדר אחר שמזמזם. שום דבר לא דבוק אלייך, כי אסור שיהיה שם שום דבר. נוכח עוד אדם אחד, וכל תפקידה לומר את המילה כן.
בחיי מבוגרים יש מעט מאוד רגעים שבנויים כך, ואף אחד מהאחרים אינו נקבע לפי לוח זמנים. נשים ששומרות על זה מתארות כולן את אותם כמה דברים: שזה הזמן השקט ביותר שלהן בחודש, שבזמן ההתכוננות הן חושבות על מה שהן נמנעו מלחשוב עליו, שהן יוצאות מהמים אחרות ממה שנכנסו, ושההבדל לא נעלם לגמרי עד הבוקר.
יש שמתארות זאת כמקום לתפילה. יש מנהג ארוך לבקש דברים במקווה — ילדים, רפואה לחולה, נישואין של מישהי אחרת — וזה החלק היחיד בערב שכולו שלך לעשות בו כרצונך.
צריך לומר זאת במפורש, כי אי ההבנה נפוצה ומאכלת. זו לא שיטה לרחוץ אישה מדבר מה. וסת אינה לכלוך ואיש אינו חושב כך. המילים טמא וטהור מתארות שני מצבים שאדם עובר ביניהם, והן חלות על ספרי תורה, על כהנים ועל החפצים הקדושים ביותר ביהדות באותה מידה שהן חלות על אדם.
וגם לא משהו שעושים לאישה. היא סופרת את הימים, היא בודקת, היא קובעת את הלילה, היא מתקשרת. בעלה יודע את התאריכים כי היא אומרת לו. בדת שאנשים מניחים שהיא נותנת לנשים תפקיד פסיבי, זו מצווה שבה כל לוח הזמנים של הנישואין בידיה.
זה לא תמיד נעים. לפעמים היום השביעי נופל בלילה שהיה לך משהו אחר, או שאת מותשת, או שהתינוק לא נרגע ואת עדיין נוסעת ברחבי העיר בעשר בלילה. לפעמים הספירה משתבשת וכל החודש זז בשני ימים ורוצים לבכות. לפעמים זו פשוט שעת הכנה שאין לך.
נשים עושות זאת בכל זאת, וזה לא כישלון של היופי — שם בדיוק היופי נמצא. מנהג שהיה מתקיים רק כשנוח היה סתם מצב רוח, ומצבי רוח לא מחזיקים נישואין ארבעים שנה. את זה שומרים גם בלילות הלא נוחים, ולכן יש לו משמעות בלילות הנוחים.
קהילות יהודיות בנו את המקווה לפני בית הכנסת, כי בית כנסת יכול להתכנס בסלון של מישהו ומקווה אי אפשר לאלתר. במקומות שבהם אסור היה לבנות אחד, נשים הלכו לנהרות, בלילה, בחורף, וסיכנו את עצמן. בזיכרון החי זה היה נכון ברחבי ברית המועצות, והנשים שעשו זאת לא דיברו על כך אחר כך, ולכן כל כך מעט סיפורים שרדו.
כשמגיעים, עושים את מה שהן עשו. לא משהו דומה — אותו דבר, ללא שינוי, בחדר מחומם עם מכונית בחוץ. שווה להרגיש את הרציפות הזו, והיא זמינה לכל מי שרוצה, בכל חודש, בכל גיל, מהפעם הראשונה.
אין בעמוד הזה עדויות. כל מה שלמעלה כתוב בצורה כללית כי הוא כתוב בצורה כללית — איש כאן לא התבקש לתת את שמו לציטוט על המקווה, ואיש לא צריך. אם את רוצה לשמוע איך זה באמת, ממישהי שעושה זאת, בקשי שיחברו אותך לאישה בקהילה, וזה אפשר לסדר בשקט.
אם משהו מכל זה נגע בכם ואינכם יודעים מה הצעד הראשון: הצעד הראשון הוא שיחה, לא הזמנה. בקשו את Mussi Weinfeld — 408-910-2034, או קבעו חצי שעה ובחרו בה. זו בקשה רגילה, ומבקשים אותה יותר ממה שהייתם מנחשים.
מהו מקווה, ומה משמעות טהרת המשפחה
ההלכה, הלכה למעשה
איך נראה ביקור ראשון