Loading…
Loading…
מחזור החיים
שבעת הימים אחרי הקבורה: למה הם נועדו, איך נראה בית של שבעה, ואם אתם המבקרים, מה לומר כשמגיעים.
שבעה פירושו שבע, והיא מתחילה ברגע שהמשפחה חוזרת מבית הקברות. במשך שבעת הימים האבלים עוצרים. לא הולכים לעבודה, לא יוצאים, לא קונים, לא מבשלים ולא פותחים את הדלת. הם נשארים בבית אחד והעולם בא אליהם.
כך זה בנוי. יגון שנשאר לבדו נעשה בודד מהר מאוד, ושבוע השבעה הופך בדידות כמעט לבלתי אפשרית: יש אנשים בבית מהבוקר עד הלילה, יש מניין פעמיים ביום, ומישהו אחר מבשל. ואז, בבוקר השביעי, זה נגמר, בבת אחת ובכוונה. האבלים קמים, הולכים סביב הבלוק וחוזרים לעולם.
שבעת הקרובים יושבים: הורה, ילד, אח או אחות, בן או בת זוג. שבת נספרת בין הימים אך המנהגים הגלויים מופסקים בה, והאבלים הולכים לבית הכנסת. אם חג חל במהלך השבוע הוא מסיים את השבעה מוקדם, לפעמים אחרי שעות ספורות. זה כלל שנופל מוזר על משפחה שציפתה לשבוע, והרב יסביר אותו אם זה יקרה אצלכם.
תשימו לב לדברים האלה כשתיכנסו, ולכל אחד מהם יש משמעות.
הדלת פתוחה, או לא נעולה, ונכנסים בעצמכם. אף אחד לא בא לקבל את פניכם. זו לא קרירות, זו כל הנקודה. האבל אינו מארח.
האבלים יושבים נמוך על כיסאות נמוכים, על כריות, לפעמים על הרצפה. שם האבל נמצא פיזית, וזה מבהיר למי מבקרים.
המראות מכוסות. סדינים, בדים, מה שהיה בבית.
נר דולק כל שבעת הימים ואינו מכובה.
אף אחד לא לבוש יפה. אבלים לא נועלים נעלי עור, לא מתגלחים ולא גוזרים שיער, לא מכבסים ולא לובשים בגדים חדשים, ולובשים את הבגד שקרעו בלוויה. הם לא רוחצים להנאה, לא עובדים, לא שומעים מוזיקה, ולא לומדים תורה אלא את החלקים שעוסקים באבל.
יש הרבה אוכל, ושום חלק ממנו לא הוכן על ידי המשפחה. הארוחה הראשונה אחרי הקבורה היא סעודת הבראה, סעודת הנחמה, שאחרים מביאים: ביצים, עדשים, לחם — מאכלים עגולים, שאין להם פה ואינם אומרים דבר, וחוזרים ומסתובבים כמו החיים. אחר כך השכנים דואגים שהשולחן יישאר מלא כל השבוע.
יש מניין, בדרך כלל בבוקר ובערב, כדי שהאבלים יוכלו לומר קדיש בביתם בלי ללכת לשום מקום. לא תמיד קל למצוא עשרה אנשים. זה אחד הדברים שכדאי להתקשר אלינו בשבילם: 408-910-2034.
לכו. זו כל העצה, וכל מה שכתוב כאן הוא רק פרטים. אנשים נשארים רחוקים כי הם חוששים לומר את הדבר הלא נכון, והאבל מעריך לאין שיעור דבר לא נכון שנאמר בצורה גרועה יותר מדבר נכון שנשאר בבית ולא נאמר.
היכנסו בעצמכם. אל תגידו שלום, כי מנהג האבלות הוא לא להחליף ברכות בבית שבעה, וזה מרגיש מוזר במשך כארבע שניות. חפשו את האבל, שבו לידו וחכו. על פי המסורת המבקר אינו פותח בדיבור. אם האבל ירצה לדבר, הוא ידבר. ואם ירצה לשבת בשקט לצדכם, זה ביקור שלם ועשיתם את שלכם.
כשהם מדברים, הולכים אחריהם. אם הם רוצים לדבר על הפטירה, מדברים על הפטירה. אם הם רוצים לדבר על כדורסל, מדברים על כדורסל, ולא מחזירים אותם לנושא.
הדבר הטוב ביותר שאפשר להביא הוא האדם עצמו. אמרו את שמו בקול. ספרו סיפור מסוים — משהו שאמר, משהו שעשה בשבילכם, הרגל שלו, הדבר שתמיד טעה בו. הפחד העמוק ביותר של אבל בשבוע הראשון הוא שהעולם כבר המשיך הלאה ושהאדם היקר לו יישכח. מי שמגיע עם סיפור הוא התשובה הישירה לפחד הזה, ואנשים זוכרים סיפורים כאלה עשרות שנים.
כשיוצאים, הנוסח המסורתי הוא: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. באנגלית זה בהחלט בסדר. גם לומר את זה באנגלית בצורה גרועה זה בהחלט בסדר. ואם אי אפשר גם כך, “צר לי מאוד” ויד על הזרוע מעולם לא היו הדבר הלא נכון.
כל אחד מאלה נאמר מתוך אהבה ונוחת רע, ולכן כדאי לציין אותם.
בדקו אם המשפחה פרסמה שעות ביקור, ושמרו עליהן — האבלים צריכים לישון, ומי שמגיע בשעה אחת עשרה בלילה הוא נטל, גם אם כוונתו טובה. הביאו אוכל ולא פרחים, בכלי שאינכם מצפים לקבל בחזרה, ובדקו אם הבית שומר כשרות לפני שאתם מבשלים. אל תצפו שיציעו לכם משהו לשתות, ואל תקבלו אם מציעים. עשרים דקות הן ביקור מלא. אם החדר צפוף, שבו רגע והלכו, וחזרו ביום אחר כשיש יותר שקט — היום החמישי הוא בדרך כלל ריק וקשה יותר מהראשון.
אם אי אפשר להגיע, כתבו. מכתב שמזכיר את האדם ומספר סיפור אחד שווה יותר מנוכחות, ואפשר לקרוא אותו שוב בשנה הבאה, מה שביקור לא יכול.
בבוקר השביעי, אחרי התפילה, זה נגמר. האבלים מתבקשים לקום, והולכים סביב הבלוק — הליכה קצרה ורגילה בכוונה, חזרה אל העולם. שום דבר בצער לא הסתיים. מה שהסתיים הוא השבוע שבו הותר לו להיות הדבר היחיד.
אחרי זה בא השלושים, שלושים יום, ולהורה שנה: פחות הגבלות, חזרה לעבודה, קדיש בכל יום. זה מפורט בשנת האבל. אם ביקרתם בשבעה, הדבר המועיל ביותר שאפשר לעשות הוא להתקשר בשבוע השלישי, כשהבית שקט וכל האחרים כבר הפסיקו.
השעות הראשונות, ומה קורה לפני שהשבעה מתחילה.
מה בא אחרי שבעת הימים: שלושים, קדיש, המצבה.
עשרה אנשים, כל יום, במשך אחד עשר חודשים. איך זה עובד בפועל.
ארוחות, ביקור, טרמפ, אוזן קשבת. בקשו, בכל שלב.
אם אתם לא בטוחים אם משהו חל על המשפחה שלכם — שבעה שהופסקה בגלל חג, אדם אבל שאינו יכול לקחת שבוע חופש מהעבודה, משפחה מפוזרת בשלושה אזורי זמן, או פטירה שעוד לא סיפרו עליה לילדים — שאלו. כל אחד מאלה נשאל לעתים קרובות, ולכל אחד יש תשובה. 408-910-2034, או כתבו לרב.